העולם כולו נגדנו.
"העם רוצה שלום".
"נתניהו רוצה שלום".
אנחנו מברכים איש את רעהו בשלום.
המילה שלום היא המילה הכי שגורה בשפת היום יום שלנו והיא גם, נכון להיום, המצאה ישראלית, כי בכל העולם הנאור, היא די מיותרת*.
שם שלום הוא המובן מאילו, הוא אינו אופציה מדומיינת.
***
פעם, לפני הרבה דורות, ניהול מלחמות היה הבון טון.
כולם נלחמו בכולם ועל מלחמות נרקמו סיפורי אגדות.
כך אצל הוויקינגים, רק גיבורי חיל יכולים להגיע ל"ואלהלה" ואילו אצל המוסלמים שוחרי הקרבות, רק המקריבים עצמם למען האל הזועף שלהם, יזכו בשבעים פלוס בתולות.
ואלו אנחנו, את ישו, שהמליץ להפסיק את הנוהל הלוחמני, צלבנו והמשכנו בשלנו, כעושי הצרות המקורבנים של האנושות.
אולם העולם השתנה, חלקו השפוי לפחות.
הצעירים לא רוצים עוד במלחמות, הם פשוט הבינו שעדיף סתם לחיות.
זה התחיל פחות או יותר בוודסטוק, סוג של תגובה מאוחרת לזוועות של שתי מלחמות איומות. התחזק במחאה נגד המלחמה הקטלנית שנהלו האמריקאים בווייטנאם והושלם בנטישה טוטאלית של המלחמה הקרה והתכווצותה של ברית המועצות.
כתגובה מאוחרת קצת, כמה חולמים ישראליים ופלסטיניים רקמו הסכם בבירה של הנורבגים ופנטזו על שלום.
ראש ממשלה עתיר קרבות ומלחמות נרתם ושחר חדש הסתמן באופק האפרפר משהו של המזרח התיכון.
ואז באה תולעת ירודה וירתה בגבו של האיש ויחד איתו הוציאה להורג את התהליך שהיה עשוי להביא את השלום.
הארץ געשה.
לרגע נראה שהמעשה האיום ייתן תנופה לתהליך השלום וישנה את המנטליות הלוחמנית שהפכה את חיינו לגיהינום.
יצא ההפך, הימין שוחר המלחמות עלה לשלטון וישראל עברה ריאקציה מארץ האגדות.
אולם האזרחים המשיכו לברך האחד את השני בשלום וכאילו ייחלו לו בסתר ליבם, למרות שלא חשבו עוד שלום.
עברו שני עשורים שבהם הימין הישראלי התבסס בשלטון. אחיזתו נדמת נצחית. איש או מחנה לא יכול לסכן אותו, פרט לימין הישראלי בעצמו.
יש כמה מאפיינים אוניברסליים לאחיזת מפלגות ימניות בשלטון.
הדומיננטי בהם מתבטא בהרס מוחלט של האקויליברום שהשמאל שואף להגיע אליו ותהליך השלום היה חלק ממנו.
כיצד זה עובד?
שתי מגמות עיקריות מופעלות במקביל, האחת מתבטאת בהפחדה מסיבית של האזרחים מפני העתיד לבוא [אם הימין לא יעשה כך וכך], וכאן כבר היצירתיות של המנהיגים עד הוק קובעת את הגבולות.
איראן, חמאס, אנטישמיות, you name it, בהתפוגג אחד מהם, מנהיגינו הדגולים ידאגו לעוד.
חדלונם של אויבים שהיו פעם בראש פרדיגמת ההפחדות, כמו שכנינו, מצרים, סוריה וירדן או השבתה זמנית של הפלסטינים והחיזבאללה בצפון, לא משנה כלום. בתחום הזה, אגב היחיד באופן מוחלט, היצירתיות שלהם פורצת גבולות.
מי שמע לפני שני עשורים על "העולם כולו נגדנו".
היא הסלוגן החדש שבא עלינו בטוב כפועל יוצא כמובן לאנטישמיות ולא חלילה לכיבוש ולהתגרויות שלנו לרוב.
המגמה השנייה מתבטאת בהרס מוחלט של המרקם החברתי באמצעות ליבון שנאת אחים ויצירת פערים בלתי שפויים, במסגרתה, מתי מעט ממקורבי שלטון, זוכים במנעמיה ולכל השאר יוק.
בעת שאתה נלחם על חייך שעה שעה ביום יום, אין לך ראש לסולידריות, חינוך לערכים, ערכיות בכלל ותרבות?
העם בנסיגה.
מתכנס בעצמו ובאופן טבעי חוסה בצילה של השכינה שנראית פתאום כמקור היחיד לביטחונו של הפרט הנתון במצוקה כפולה ומאוד מלחיצה.
ישראל מתחרדת.
רובו של הדור הצעיר מסורתי או חרדי, בעיני זה אסון.
החילוניים המצריים, "ערבים נחותים וגויים" חס ושלום, ידעו מתי הרגע להזדקף ולנער את אנשי החושך ולנפנף אותם מן השלטון.
אמנם לכאורה מפלגת השלטון בראשות נתניהו חילונית, אבל האם זה נכון?
מי מנווט את צעדיו של העומד בראשה?
מאיפה נובעת הדרישה האבסורדית להכיר בישראל כמדינה יהודית אם לא מן הדת התובענית שלנו.
אולם זה ברובד הגלוי, הנראה לעין.
כי בעצם לא הממסד הדתי ולא נתניהו באמת מושכים את העגלה המקרטעת שלנו.
הם אמנם רתומים לה אולם למי שיסתכל היטב יראה שהיא נוסעת אחורה והכוח המניע אותה בעצם נמצא מאחוריה.
אם תסתכלו היטב, תראו שם בחורה תמירה, מטופחת ועוד אחת שנראית הזויה קמעה עם כמה גברים אפורים לבושים בחליפות מחויטות גזורות לעילה.
החבורה הזאת, המנוע של המשק שמזוהה עם האינטרס של "המשק", הן מקור כוחה של הריאקציה.
להם, התחרדותו של העם מתאימה.
הרי ידוע כי שאיפותיו הארציות של המאמין, (אלא אם נולד להורים פרוטסטנטיים חלילה), לא ממש לעילה.
נוח להם לרתום איש כמו נתניהו ליצול העגלה.
הוא עושה את מלאכתם קרוב לשני עשורים נאמנה.
הצרה בכל הסיפור הזה, שכלכלה כמו המוציאים לפועל שלה עלי אדמות, הכלכלנים, חלשים מאוד בניבוי וטועים על פי רוב בחיזוי תוצאות הפרקטיקה של התיאוריות שנבנו בקתדרה.
הם חסרים עוד מימד חשוב.
אין להם אלוהים והם מתחשבנים רק בקופה.
תשאלו מה רע?
לא רע, אלא קטסטרופה, כי מה שמאפיין את הקופה הזאת היא נזילות ללא קריטריונים וללא גבולות.
[האליבי לנזילות היא "היד הנעלמה", שהיא קונספציה חמקמקה מאלוהים].
זה נשמע מתוחכם?
וזה אמנם נכון. בזכות התחכום הזה, אין אצלנו סיכוי ל"מעשה מצרים", שם מארג האינטרסים היה הרבה יותר פשוט.
בזכות התחכום שלנו אנחנו אמנם מתקיימים אלפי שנים, אולם בגללה אנחנו גם מדי פעם נופלים.
ובמודל הזה חסר מימד חשוב.
אנשים מתוחכמים לא לומדים מטעויות, זו נחלתם של החכמים.
אנחנו מתגאים ביכולת השרידות שלנו, כאילו זו ההוכחה לעליונותנו והצידוק לדבוק בדת היהודית ובאלוהים.
היוונים שורדים כמונו, כמו גם המצרים ועוד עמים רבים אחרים כמו הפרסים, חביבם של ראש ממשלתנו הזחוח, שגם גרמו לו, כך אני מתרשם, לאבד את שפיותו.
אולם יש הבדל עצום בינם ובינינו.
מעולם לא ניסו להשמידם כמו שניסו להשמיד אותנו באמצע המאה הקודמת וכמעט הצליחו, והאמינו לי שלכמעט אין שום קשר לאלוהים.
אנחנו צריכים לשאול את עצמנו, למה זה קורה רק לנו?
ורצוי שבעת מתן התשובה, נהיה כנים ומציאותיים.
אנחנו קוץ בתחת, ומקוצים נפטרים.
נכון, נטייה טבעית של האדם, כל אדם, לשנוא את הזר. לנטייה הזאת, Xenophobia – שנאת זרים שורשים ביולוגיים אבולוציוניים בלתי נשלטים.
העולם הנאור מתאפיין בניסיונו להילחם בנטיית הלב הרעה הזאת.
אצלנו המגמה הפוכה, מטפחים את שנאת הזרים. (ראו את התנהלותה של המדינה נגד המהגרים, את לחישותיו של נתניהו באזני הישיש כדורי על החילוניים והחקיקה הלאומנית הבלתי מרוסנת של נושאי הכלים הפרלמנטריים, מלאכי השרת של לוציפר שעמל על ההשמדה הבאה של העם בישראל).
טיפוח שנאה וחרדה קיומית הייתה המוטיבציה ליציאה למלחמה בהרבה הזדמנויות ואצל עמים שונים.
כדי לשרוד, הימין הישראלי יצטרך בשלב כל שהו לממש את האיומים.
זו הנקודה שבה האוליגרכיה הישראלית טועה, היא מעריכה שלא נגיע לשם, כי זה לא כלכלי.
ההערכה הזאת מקורה בהתעלמות מוחלטת מן הכוחות האמיתיים שמניעים אנשים.
הכלכלנים, מייחסים חשיבות רבה להגיון על חשבון היצר שבסופו של יום מניע אנשים. [הרי הם עצמם מונעים על ידי היצר, אחרת איך אפשר להבין את התנהלות הפקמנית ((packman שלהם שמתבטאת בשכר בלתי הגיוני ומקומם שהם גורפים].
אמנם בעת שימומשו האיומים, הימין יאבד את אחיזתו בשלטון.
השאלה רק אם אנחנו אזרחי ישראל, חילוניים ודתיים, נשרוד ונקבל עוד הזדמנות לתקן עניינים.
*הכוונה להיותנו מיום קיומנו, במלחמה כוללת, לעומת הבלחות קצרות שנהיו ספורדיות, בעולם הנאור שפעם רצינו להיות כמוהם.
כותב, (כי מה עוד אפשר לעשות כאן), מבקר ומייחל, כי נשאר עוד מקום לקמצוץ של אופטימיות.
